הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. לדעתו כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'יוצרים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהתודעה האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה, כאילו אין לי הקשר ורקע. זוהי אמונה משונה, חושב יונג, שכן התודעה הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים; כלומר לאט, בהדרגתיות, ותוך הסתמכות על שלבי התפתחות קודמים. וזו גם הצורה בה התודעה מתפתחת כיום, כשהיא מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום. 

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על פעולתם של אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו. 

וזה נכון שבתקופה המודרנית, אנשים 'מתורבתים' רכשו מידה מסוימת של כוח רצון, אותו הם מבטאים ככל שיחפצו. הם למדו לעבוד ביעילות, מבלי להידרש לזמרה ולתיפוף שיהפנטו אותם לכדי עשייה. הם אף זנחו את התפילה היומית לעזרה משמיים. ובעוד שהאדם 'הפרימיטיבי' נתקע בכל צעד בעקבות פחדים, אמונות טפלות ומכשולים בלתי-נראים, נראה שהאדם המודרני יכול לבצע את מה שהוא מתכנן, ואף לתרגם את רעיונותיו למעשה מיידי. 

אך צריך להבין, אומר יונג, שהסיסמה 'היכן שיש רצון יש דרך', היא האמונה הטפלה של האדם המודרני. שכן עבור תחזוקת אמונתו, האדם בן ימינו משלם קנס, המצטבר לגירעון עצום במודעותו הפנימית. הוא עיוור לעובדה כי על אף תבונתו ויעילותו, הוא אחוז על ידי כוחות שאינם בשליטתו. אלוהיו ושדיו כלל לא נעלמו, אלא רק קיבלו שמות חדשים. והם מטריפים את דעתו – בחוסר נחת, תפיסות מעורפלות וסיבוכים נפשיים.

כך נראית גם החברה המודרנית, כשהיא צועדת באופן עיוור אל עתיד חסר-משמעות, בעודה משוועת לשינוי, לעוגן פנימי ולחזון מרתק. האדם המודרני, במילים אחרות, לא מבין עד כמה תבונתו הרסה את יכולתו להגיב לרעיונות נשגבים, וזנחה אותו לחסדי השאול הנפשי. הוא אמנם שחרר עצמו 'מאמונות טפלות' (או כך הוא מאמין), אך בדרך אבדו ערכיו הרוחניים – המקור הפועם של החיים. ואכן, אנתרופולוגים תיארו לעיתים קרובות מה קורה לחברה מסורתית כשערכיה הרוחניים נחשפים להשפעת התרבות המודרנית; אנשיה מאבדים משמעות, המרקם החברתי מתפורר והם עצמם נרקבים. 

בזמנים עתיקים, שכלו המודע של האדם לא התקשה לשלב מושגים יצריים בדפוסי נפשו. אך עבור האדם המודרני לא כך הדבר. דעתו 'התקדמה' וגזלה מעצמה אמצעים להתוודע אל תרומת החושים, היצרים ותת-המודע. לכן חברתנו מתקיימת היום עם תמונת עולם מצומצמת ביותר. בימינו, למשל, מדברים על 'חומר'; מתארים את תכונותיו, עורכים בו ניסויים, ומדגימים את סגולותיו. אך המילה 'חומר' היא רק מושג שכלי יבש, לא אנושי וחסר חשיבות נפשית. כמה שונה הוא, אומר יונג, ממושג החומר הקדום והקדוש – אמא אדמה – שהקיף וביטא את המשמעות הרגשית העמוקה של הטבע בכללו. באותה מידה, מה שפעם נקרא 'רוח' מזוהה היום עם אינטלקט, וכך הוא פוסק מלהיות 'אבי כל הדברים'. תפיסת הרוח הקדומה הידרדרה למחשבת-האגו המוגבלת של האדם, עד שכל האנרגיה הרגשית העצומה שהייתה בה נעלמה בחולות המדבר המחשבתי. 

בסופו של דבר, אומר יונג, השינוי לו מייחלת החברה המודרנית אכן יתרחש. ומכיוון שכל שינוי חייב להתחיל במקום מסוים ובזמן מסוים, יהיה זה האינדיבידואל אשר יחווה אותו לראשונה וכך יבטא אותו בחברה. אך מכיוון שאף אחד לא יודע מה יש לעשות, כדאי שכולנו נשאל את עצמנו האם הלא-מודע שלנו יודע משהו במקרה. 

שכן היום כולנו רואים, שגם הדתות הגדולות וגם הפילוסופיות השונות לא מציעות לנו רעיונות חזקים ומחיים על מנת להתמודד עם המצב הארעי של העולם. הבודהיסטים יגידו שעלינו פשוט לעקוב אחר הדרך בת שמונת הנתיבים, וכך להבין את טבע העצמי. הנוצרים יגידו שלו רק נבטח ונאמין באלוהים, עולמנו יהיה נפלא ומדהים; הרציונליסטים יתעקשו שאם רק נהיה יותר חכמים והגיוניים, כל הבעיות שלנו יהיו תחת שליטה. אך נראה שאף אחד מהם לא מצליח לפתור שום דבר באמת. אנשים תמיד שואלים למה אלוהים לא מדבר אלינו היום כפי שנהג לדבר בעבר. מה שמזכיר את הסיפור המפורסם על הרבי, שענה על כך בפשטות: היום אנשים לא מוכנים להתכופף נמוך מספיק. ואכן, כיום אנחנו כל כך לכודים וסבוכים בתודעתנו הסובייקטיבית, עד ששכחנו את העובדה הנצחית – שאלוהים מדבר אלינו בעיקר דרך חלומות וחזיונות, כלומר, כשהאגו הסובייקטיבי שלנו מרשה לעצמו קצת לנוח, לישון, להיפתח, 'להתכופף'. 

אך בפועל, הבודהיסטים מתייחסים לעולם הפנטזיות כאשליות חסרות תועלת; הנוצרים והיהודים שמים את בתי הכנסיה והתנ"ך בינם ובין הלא-מודע שלהם; והאינטלקטואל הרציונליסט עדיין לא יודע שתודעתו היא לא המכלול המלא של נפשו. 

לצערנו, אומר יונג, אין לנו עוד את הפריבילגיה להיות כה דמויי-אלוהים בשיפוטינו את תופעות העולם.  אם אנחנו באמת חפצים בשינוי, עלינו להיפתח אל העולם בענווה, להיפער לרווחה, ולבטא את מה שעולה בנו כראוי. שכן עולמנו נמצא כעת בשעת ערביים, במרחב-הזמן שבין פה לשם. האפשרויות רבות, הפחדים קיימים, אך מעל לכל עומדת הזדמנות, כלומר, הבשלה של הזמן עבור חידוש מציאות.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.